כשאני הייתי קטן רציתי להיות עורך דין; או רופא; או צב נינג’ה. כל מיני חלומות היו לי, ואף על פי שבסוף נהייתי עורך דין, זו לא הייתה הגשמת חלום, אלא יותר החלום ושברו. עברתי לא מעט חרא עד שנכנסתי לתחום של כתיבת תוכן. עם זאת, לא חלמתי להיות כותב תוכן, גם כי מי יחלום על כזה דבר, וגם כי המקצוע הזה לא היה קיים בכלל כשהייתי ילד (בקושי היה אינטרנט, אז לשם מה צריך תוכן באינטרנט?). כתיבה תמיד הייתה קיימת כמובן, ובמובן מסוים תמיד כתבתי, אולם כשאני גדלתי כתיבה הייתה לדברים נעלים כמו ספרות, עיתונות ושירה. היום אין שירה, כמעט אין ספרות, וכמובן שאין עיתונות (שהרי זו נהרסה כליל בעולם של רופרט מרדוק, רשתות חברתיות, פייק ניוז ובנימין נתניהו). 

ולמה אני מספר לכם את זה? משתי סיבות. הראשונה היא שלא משנה עד כמה ה-AI הגנרטיבי ישתפר, אמנות זו לא. מדוע? משום שאמנות היא דבר הקשור אינהרנטית להיותנו אנושיים. אמנות היא לא רק התוצר אלא ביטוי לרגשות שנבעו בכנות מתוך האדם היוצר. גם אם תוכנה כזאת או אחרת תיצור תמונה או אפילו סרט באורך מלא שיהיו טובים יותר ממה שהאנושות הצנועה יכולה לייצר בעצמה, היא לעולם לא תוכל לברוא יש מאין נשמה. 

אולם הסיבה השנייה היא שעם כל הכבוד לרומנטיקה ולכבוד למלאכות המחוברות לנפשו של אדם, זה לא ממש משנה: המקצוע של כתיבת תוכן הוא אמנם חדש יחסית, אבל הוא לא יאריך ימים. מדוע? משום שכאשר לקוחות מזמינים תוכן מכותבי תוכן, הם לא מחפשים אמנות. הם די מחפשים את מה ש-ChatGPT מייצרת היום, או שתהיה מסוגלת לייצר תוך שנים בודדות. וזו חברים, מחשבה לא פשוטה להתמודד איתה.

במובן מסוים, טכנולוגיה מאיימת להפוך את כולנו לברי תחליף. זה לא רק נהיגה שהיא פחות או יותר המעסיק הגדול בעולם, שצפויה להיעלם תוך שני עשורים. גם חלק לא קטן מן העבודה של עורכי דין, רופאים וטייסים. אפילו מתכנתים, אולי אפילו מתכנתים שכתבו את DALL-E. אם בעבר טכנולוגיה החליפה בעיקר מלאכות פשוטות כגון עבודות בפס ייצור, ייעלה מלאכות חקלאיות וכדומה, כיום הטכנולוגיה יכולה להחליף גם עבודות הדורשות מיומנות אמיתית. 

אני לא מאמין שהטכנולוגיה תשתפר עד כדי כך שהיא תשחרר את האוכלוסייה מן הצורך לעבוד, או לחילופין שאם רק נצבור עוד ועוד מיומנויות נהיה מוכנים לעידן החדש. אין כאן שום מסר, שום עצה, שום פתרון אפשרי. רק חרדה.