אני אתחיל בוידוי לא מצחיק במיוחד: מאז שאני זוכר את עצמי אני ברמה כזו או אחרת של דיכאון. נכון להיום, טרם הייתה לי תקופה בחיים שבה הייתי באמת מרוצה מעצמי, גם בזמנים בהם היה לי יותר כסף או יציבות. אני מרגיש לפעמים כאילו שהתודעה שלי כלואה בתוך המחשבות האלה, וגם נכון להיום אני מאוד מתקשה להשתחרר מהן, למרות שנים של טיפול. 

למרות זאת, מאז שהייתי ילד יש משהו בחיים האלה שתמיד גורם לי להרגיש טוב, וזה לצחוק. כשאני צוחק באמת, אלו הרגעים בהם אני מצליח להיות בתוך הרגע, לשכוח מהמחשבות על העבר או מחשבות על העתיד. זה לא רק בשניות המעטות של הצחוק עצמו, אלא גם בדקות והשעות שלאחר מכן, שאני מצליח להמשיך ליהנות ממצב רוח טוב ולהרוויח קצת סרוטונין.

תמיד אהבתי לצחוק. אבל לא תמיד זה התקבל בברכה. בתור ילד בכיתה ב', הייתי "סובל" מהתקפי צחוק בלתי נשלטים בבית הספר. פשוט הייתי צוחק בקולי-קולות באמצע השיעור. כיצד המורות שלי התמודדו עם זה? הענישו אותי כמובן, והוציאו אותי מהכיתה, וכך לימדו אותי באופן תת-מודע להתבייש ברגשות שלי. אולי זו אחת הסיבת לכך שרק בגיל 36 הגעתי במקרה לאיזו סדנת סטנדאפ, והתחלתי מחדש את מערכת היחסים שלי עם הומור. 

הסדנה ההיא גרמה ללא מעט שינויים. האמת היא שבזכות הסטנדאפ, התחלתי מערכת יחסים חדשה גם עצמי. לא כזאת של התאהבות ופרפרים ודף חלק, אלא כזאת שמסתכלת על העבר וההווה בצורה קצת אחרת, משהו שלדעתי רק הומור יכול לעשות. מאז, הקומדיה הפכה לעיסוק: בין אם בשילוב הומור בכתיבה, בין אם בארגון אירועי סטנדאפ, ובין אם פשוט לעשות סטנדאפ על במות מדי פעם.

איזה סיפור הייתי רוצה לספר לכם על סטנדאפ

קודם כל אפתח בדיסקליימר: אני עושה סטנדאפ רק שנה ושמונה חודשים. למי מכם שלא מבין בסטנדאפ, אגיד ששנה ושמונה זה די כלום-ושום-דבר. אם נשווה את זה להמשגה של "שנות כלב" מול שנים קלנדריות, אז אפשר לומר שבשנות סטנדאפ אני בתכלס תינוק שלומד ללכת. זה אומר שיש לי אולי עשר דקות עובדות, ואני מתרסק הרבה יותר ממה שאני מפציץ. אני מספר את כל זה כדי להדגיש את העובדה שאין לי יומרה לומר כמעט שום דבר כללי על סטנדאפ, כי מי אני שאגיד משהו בכלל על נושא כל כך גדול ומורכב.

מה שכן, אני אספר על הסטנדאפ שאני עושה, והדרך האישית שלי בתחום. כשאני עושה סטנדאפ אני פשוט מספר על הפגמים שלי: על דברים שאני מתבייש בהם כמו הדיכאון שלי, ההורים שלי, חוסר ההצלחה שלי בחיים, והמוזרות הכללית שאני נושא עמי לכל מקום שאליו אני הולך. אני צוחק על הדברים האלה, והקהל צוחק ביחד איתי. ולפרקים זו הרגשה נעימה (הרגשה כה זרה לי, שהייתי צריך לבדוק תסמינים עם ChatGPT). אני מספר דברים קשים אבל מגיש אותם עם חיוך, ויש ערבים בהם זה נראה לא רע על הבמה.

הייתי רוצה לספר שזה סוד הקסם של סטנדאפ: שהיכולת שלנו להאיר את הדברים החשוכים בנפש שלנו באמצעות סטנדאפ, גורמת להרגיש טוב יותר לגביהם. שאם כולנו נעלה על הבמה ונעשה סטנדאפ כן ואותנטי, נוכל לעבור תהליך שבו נלמד לקבל את עצמנו ולהתמודד טוב יותר עם השדים שלנו.

אולם האמת היא שלפחות נכון להיום, זה לא עובד עבורי. אולי זה יעבוד בעתיד. אולי אני לא נוגע מספיק בעצבים החשופים, ואולי זה פשוט לא עובד ככה. תחשבו על טיפול פסיכולוגי (מי שמכיר): מכירים את זה שאתם מרגישים שהצלחתם למפות כמו שצריך את הבעיות הנפשיות שלכם? מי שמכיר יודע שברגע הזה, לא קורה שום דבר, אתם לא "נרפאים", ואפילו לא בטוח שאתם מרגישים טוב יותר. אבל האמת היא שלסטנדאפ יש תרומה מסוימת לבריאות הנפשית שלי: הכוח לקום אחרי הנפילה.

איזה סיפור אני בתכלס מספר לכם על סטנדאפ

אם יש משהו שאתם צריכים לדעת על סטנדאפ, זה שזה הרבה-הרבה יותר קשה ממה שזה נראה. אפשר לטעון שככל שזה נראה טבעי יותר על הבמה, כך הסטנדאפיסט עבד יותר קשה כדי להגיע לשם. זה לוקח שנים, אם בכלל. יתרה מכך: בהתחלה (בשנים הראשונות) כל מי שעושה סטנדאפ מתרסק את חייו ("להתרסק"- לתת הופעה גרועה; שהבדיחות לא מצחיקות, שהקהל לא מגיב וכן הלאה). 

חלק מהסטנדאפיסטים יוצאים מהשלב הזה מהר מאוד, כמו יונה קאפח או מתן פרץ, ותוך כמה חודשים הם כבר נראים על הבמה כמו דג במים. אולם לרוב העוסקים במלאכה, כולל כמה מהסטנדאפיסטים הטובים והמוכשרים ביותר, לוקח הרבה יותר זמן להתבשל. ובזמן הזה של "הבישול" הם מחליקים על במות, אחת אחרי השנייה (חשוב להגיד שסטנדאפיסטים מתרסקים מדי פעם גם כשהם ותיקים, אבל זה נראה אחרת).

וגם אני, כמו הרוב. עולה להופיע, ומתרסק. עולה-שוב, ומתרסק-שוב. היות ואני עדיין בהתחלה של הדבר, אני חווה הרבה הופעות לא מוצלחות. אני זוכר שכשהתחלתי להופיע, במיוחד מול קהלים גדולים יחסית (מבחינתי קהל גדול זה מאה איש ומעלה), הייתי משקשק ברמות. מפחד להיכשל: "אם אני אכשל, מה זה אומר עלי?" וככל שאתה יותר מפחד להיכשל על הבמה, כך אתה יותר תיכשל. 

אבל לאחרונה אני הולך ומגלה שאני קצת פחות מפחד. אני עדיין מפחד, שלא תטעו. במיוחד כשאני מופיע מול סטנדאפיסטים מוכרים בקהל, שאני מרגיש שהם "שופטים" אותי או משהו כזה, ויזלזלו בי אם אני אתרסק (שלא תטעו, זה לגמרי קורה). אבל אני לומד עם הזמן, ועם ההתנסות, קצת לקבל את עצמי. זה בסדר להתרסק. מותר לי. גם אם לא יקבלו אותי, אני מקבל את עצמי במובן מסוים, וזה מה שחשוב.